שינוי מקום מגורי קטינים לאחר גירושין

שינוי מקום מגורים עשוי להיות מהלך משמעותי בחיים של אדם. שינוי הסביבה החברתית, הפיזית, לעיתים גם מקום העבודה. כאשר מדובר באדם עם ילדים, המהלך הזה נעשה מורכב יותר: גם הילד צריך להתרגל למעבר, למוסד החינוכי החדש, וכיוצ"ב. כאשר מדובר בהורה יחידני, השינוי נעשה מורכב אפילו יותר: יש עוד הורה בתמונה, שצריך (ויש לקוות שגם רוצה) לשמור על קשר רציף ותדיר עם ילדו, גם לאחר המעבר.

למעשה, הורה יחידני שמבקש לעבור עם ילדיו למקום מגורים חדש, צריך "לנווט" בין שלושה גורמים: רצונו האישי, טובת הילד, ועמדתו של ההורה הנוסף. מן הסתם, גורמים אלה משפיעים אחד על השני: סביר שייטב לילד שהוריו יהיו מסופקים (כאשר המעבר יכול לסייע בכך). אולם, לא תמיד יש חפיפה בין ההיבטים השונים, ולעיתים נוצרים קונפליקטים משמעותיים ביותר על רקע רצון במעבר דירה.

בפוסט זה ננסה לשרטט, על קצה המזלג, את תמונת המצב המשפטית בנושא הזה. נציג להלן מספר היבטים הרלוונטיים להכרעת בית המשפט בנושא שינוי מקום המגורים:

הסכמות קודמות. על פי ס' 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, להורים יש סמכות משותפת לקבוע את מקום מגורי הקטינים (בין היתר). ע"פ ס' 24 לחוק, ברירת המחדל היא שההורים מגיעים להכרעה משותפת בנושא. במקרה שיש הסכם בין הצדדים, הקובע הוראה בעניין מקום המגורים (לדוגמה: א' לא יעתיק מקום מגוריו למיקום המרוחק בכ-40 ק"מ ממיקומו הנוכחי), ההוראה מחייבת. אם צד מסוים מעוניין לפעול בניגוד להוראה (נניח, בהמשך לדוגמה הקודמת – לעבור למקום המרוחק ב-50 ק"מ מהמיקום הנוכחי), הוא יצטרך לפתוח בהליך שיפוטי לביטול הוראת ההסכם, ולהוכיח שינוי נסיבות המצדיק זאת. השאלה מהו שינוי נסיבות היא שאלה מורכבת, לפוסט אחר. בתמצית נאמר שיש גישות שונות – מקלות ומחמירות יותר, ובכל אופן מדובר במשימה לא פשוטה להוכחה.

בהיעדר הסכמות: טובת הקטין. אם הצדדים לא הגיעו להסכמות קודמות, בית המשפט יכריע לאור טובת הקטין – כיצד המעבר ישפיע על הקטין, האם הוא צפוי להיטיב עימו או לא. מדובר כמובן בעיקרון כללי ביותר, כאשר היישום שלו תלוי בנסיבות הספציפיות של כל משפחה ומשפחה. בתוך כך, לצורך ההכרעה בית המשפט עשוי להיעזר בתסקיר/חוות דעת מטעם של גורמים סוציאליים, לבחון את השינוי הצפוי במסגרות החינוך, הקשר בין ההורים לקטינים ובין ההורים עצמם, ועוד.

מתח בין טובת הקטין לטובת ההורה. בהקשר של שינוי מגורים, מקובל לציין שתי גישות שונות בפסיקה לניתוח טובתו של הקטין ביחס לשיקולים אחרים, שנוגעים להורים:

1. גישת המעשה העשוי. על פי גישה זו, להורים זכות בסיסית לעשות שינוי במקום מגוריהם, ולא ניתן לכפות עליהם לחיות במקום מסוים. משכך, על בית המשפט לבחון מצב הדברים שבפניו, כאילו ההורה המבקש כבר שינה את מגוריו בפועל, ובהתאם לקבוע מחדש הסדרי משמורת או שהות על פי התוצאה המיטבית לקטין. יש מי שטוען שגישה זו רואה את חופש התנועה וזכות ההורים לקבוע ולשנות מקום מגוריהם כזכות הגוברת על טובת הילד וזכויותיו ליהנות ממסגרת של שהייה רצופה או משמורת משותפת עם שני ההורים.
2. גישת טובת הילד כשיקול עליון. על פי גישה זו, אין ליצור עובדות בשטח או להעתיק מגורי ילדים לפני קבלת אישור בית המשפט (או הסכמת ההורה האחר). מקום שמתקיימת הורות משותפת קודם המעבר, על ההורה המבקש לשנות מקום המגורים של הילדים להוכיח, כי הדבר מתיישב עם טובת הילדים (התועלת גדולה מהנזק). אם לא יצליח להוכיח זאת, בית המשפט לא יאשר את שינוי המגורים, ואם שינוי המגורים כבר בוצע – בית המשפט עשוי להורות על השבת המצב לקדמותו.

כפי שניתן לראות, מדובר בגישות שיפוטיות שונות להכרעה במתח בין טובת הילד (ליציבות, לקשר רציף עם שני הוריו), לבין חירות התנועה של ההורה, וזכותו לעצב את חייו כפי שירצה. בתי משפט שונים נוקטים בגישות שונות ביחס לדילמה זו, אך שיקול טובת הילד והשפעת המעבר עליו עדיין נותר מרכזי ביותר, לשיטת כולם.

עו"ד שרון בר-צבי היא עורכת דין בירושלים, המתמחה בדיני משפחה. היא מחזיקה בניסיון של למעלה מ-20 שנה בתחום, במהלכם טיפלה בתיקים מורכבים ביותר, לרבות בסוגיית העתקת/שינוי מקום מגורים. לקבלת ייעוץ או ייצוג משפטי, מוזמנים לקבוע פגישה ראשונית באמצעות הפרטים שבתחתית האתר.